<h1>המנהגות</h1>
<h2>דף ב.</h2>
וזה שנהגו לקרות קרית שמע קודם צאת הכוכבים סמכו על הירושלמי דקאמ' הקורא קרית שמע קודם צאת הכוכבים לא יצא. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. כשם שאומרין אשרי קודם תפלת המנחה [כך קורין ק"ש] כדי לעמוד בתפלת ערבית מתוך דברי תורה. ואע"פ דאמרי' הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ומפרש בגמרא דלא הפסיד בברכות שאינן לבטלה הני מילי במי שעבר ואפי' במזיד דאמרי' שיברך ויקרא וישלים. אבל למי שלא הגיע זמן תפלת צאת הכוכבים לא שריין ליה למקרי בברכות ואי בריך עובר משום לא תשא. ורבי' האיי ז"ל אומ' כן רב צלי של שבת בערב שבת התפלה לבדה אבל קריאת שמע באמנה שהיה עוסק קרי ליה, ופירש שזה שעושה כך משום בעבור שנה שלא היה לו פנאי להתפלל בלילה.
והמדקדקין קורין עם הצבור את שמע בלא ברכותיה ומתפללין עם הצבור ובצאת הכוכבים קורין אותה בברכותיה, ואע"פ שאין סומכין גאולה לתפלה אין בכך כלום ונראין הדברים שלא נאמרה סמיכת גאולה לתפלה [אלא בשחרית] ועוד שאומרין אחר השני ברוך יי' לעולם אמן ואמן. והרב ר' יצחק אבן גיאת זצ"ל חבר בהלכותיו ומי שקרא קריאת שמע ויתפלל פעם אחרת ויסמוך גאולה לתפלה בביתו הרי זה משובח אבל צריך כונה גדולה לזה שיתפלל בבית הכנסת וחוזר ומתפלל פעם אחרת בעבור שהיא תפלה יתרה. כי סמיכת הי"ח זכרונות בברוך יי' לעולם אמן ואמן הן כנגד שמנה עשרה ברכות שבתפלה והוא כסמיכת גאולה לתפלה.
<h2>דף ג.</h2>
הנה סיימנו תפלת ערבית ושחרית ועתה נדבר על הקדיש. וטעם הקדיש למה נאמ' בלשון תרגום מצינו בהגדה כי לעתיד לבוא יהיו הצדיקים גדולים מן המלאכים, דכתי' הנה ישכיל עבדי ירום ו(י)נשא וגו' ירום מאברהם דכתי' ביה הרימותי ידי וגו' וגבה ממלאכי השרת דכתי' וגובה להם וגו'. וכן הדעת נותנת, כי המלאכים טבעם לעשות טוב ולא רע, והצדיקים לעשות טוב ורע ומונעים עצמם מלעשות רע מפני אהבת המקום דין הוא שיהא כבודם גדול מכבוד המלאכים על [כן] תקנו לאומרו בלשון ארמית שלא יכירו בו ויתפללו שיתאחר הקץ ולא ידל כבודם, וכן אמרו רבו' מלאכי השרת אין מכירין בלשון ארמית. ונראה בעיני מפני שרובן של ישראל מדברין בלשון ארמית אפי' עמי הארץ אפי' הערלים מדברין הן בלשון ארמית. ובעבור שישמעו הכל ויבינו שעתיד הב"ה להתגדל ולהתקדש לעיני עמים רבים לימות המשיח כמו שכתו' והתגדלתי והתקדשתי לעיני עמים רבים על כן תקנוהו בלשון ארמית, וכן כל השטרות הן בלשון ארמית כדי שיבינו בהם עמי הארץ. וזה שנהגו לאמרו ז' פעמים בכל יום ויום כנגד מה שאמר דוד ע"ה שבע ביום הללתיך. ובירושלמי אמ' בענין אחר כי שבע ברכות שאנו מברכין שלשה בשחרית וארבעה בערבית אומ' כנגדן שבע ביום הללתיך. ועתה אפרשנו. יתגדל ויתקדש כמו שאמ' והתגדלתי והתקדשתי. שיגדלוהו ויקדשוהו כל העמים בעשותו משפט באומות העולם ובתתו שכר לכל ישראל. וזה הוא בימות המשיח שיחיו המתים, וזה הוא שאמ' בעלמא די ברא כרעותיה בעולם שברא כרצונו שלא יחטא שום אדם, כי כלם ידעו את השם, וימליך מלכותיה בחייכון וביומיכון, החזן מתפלל על קהלו ועל קהל ישראל, והיאך יהיה בחיי דכל בית ישראל אם לא יחיה הקב"ה את המתים בימות המשיח, והקהל עונים אמן יהא שמיה רבא מברך לעולם, ר"ל אמן יהא שמיה רבא הגדול, שם בן ארבע אותיות שהוא שם מלא עולם, כי בגלות אינו מלא כמו שאמרנו בערובין כל הנשמה תהלל יה וקא פרשי רבנן כל הנשמה בגלות תהלל חצי השם יתברך, וכן אמרו גלו לעולם השכינה עמהם. גלו לבבל השכינה עמהם. לעלם ולעלמי עלמיא, ר"ל שהוא מגודל ומקודש ומבורך בעולם הזה ובכל עולמים בחיינו ובחיי דכל ישראל. ויתברך ויתקדש וכו' לעילא, כלו' יהא ברוך למעלה מכל הברכות האמורות בעולם. ונחמתא דאמירן בעלמא, מפני ששכינה מנהמת כיונה ואומרת אומ' שהגלתי את בני לפי' אמרי' נחמתא.
<h2>דף ד:</h2>
והאי דנהיגין לומ' ברוך יי' לעולם אמן ואמן שיש בו י"ח אזכרות (ואע"פ שבטל השמד) משום שגזרו שמד על ישראל שלא יתפללו תפלת ערבית ועל כן תקנו לומ' י"ח אזכרות ואע"פ שבטל השמד לא בטלה התקנה. גם שמעתי זה שאנו אומרי' בקדושה רבה שמע ישראל ולהיות לכם לאלהים במוסף של שבת לפי שגזרו שמד שלא לקרות קרית שמע עמדו ותקנו שיקראו (ב)פסוק ראשון של קרית שמע ו(ב)פסוק אחרון, וכן היו עושין בכל תפלות החול ובשבת וכשבטל השמד בטלו לומ' קרי"ת שמ"ע ופסו"ק אחרו"ן וכ"ן הי"ו עושי"ן בכ"ל תפל"ת החו"ל ובשב"ת כן בכל התפלות והניחו אותה בתפלת מוסף של שבת ושל יום טוב לפרסם הדבר ולהודות ליי' על ביטול השמד.
ונהגו כל ישראל שאין שותין ואין אוכלין ואין מדברין אחר קרית שמע שאומרין על מטתן, וסמכו על האי קרא אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה וככה סידורו וקורא קרית שמע ואחר כך ויהי נועם עד כי אתה יי' מחסי ואו' השכיבנו ואינו חותם ואו' ברוך ה' לעולם אמן ואמן עד בידך אפקיד רוחי וגו', ואו' בימיני האל בשמאלי מיכאל. בפני גבריאל אחרי שמשואל שכינה על ראשי, ואו' אתה סתר לי מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה. ואחר כך יקראנו מסופיה לראשיה.
<h2>דף ט:</h2>
וזמן קרית שמע קודם זריחת השמש סמוך כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום עם אדמימות החמה. וזמן מנחת ערב קודם שקיעת החמה כי כן דרשו רבו' ז"ל ייראוך עם שמש זה תפלת שחר ולפני ירח דור דורים זו תפלת מנחה. וקרית שמע של ערבית אחר צאת הכוכבים לא גדולים שנראין ביום ולא קטנים שאין נראין בלילה אלא בינונים. והמנהג שנהגו באלו הארצות לקרותו קודם צאת הכוכבים בעבור שאם יעכבו קרית שמע ותפלה עד צאת הכוכבים יהיו רבים יוצאים מבית הכנסת אחר תפלת המנחה וילכו לאכול ולשתות וישכחו ולא יקראו שמע ולא יתפללו. ואמרו טוב שיתפללו הציבור ושיקראו את שמע אפי' שלא בעונתה ואחר כך יקראו כל אחד ואחד על מטתו בזמנה. וכן נהגו בספירת העומר שמצותה בלילה וסופרים אחר תפלת ערבית אע"פ שהוא יום גדול.
וצריך לענות אמן בין ישתבח ליוצר אור בברכות דפסוקי דזימרא דרבנן דקרית שמע דאוריתא, וכן צריך לענות אמן בין גואל ישראל לתפלה של שמנה עשרה דתפלה דרבנן, כדין בין בונה ירושלים לברכת הטוב והמטיב. כך שמעתי בשם הרב ר' יוסף אבן פלת זצ"ל. והרב רבי' משה אבן מימון ז"ל אומר שאין לענות אמן בין גאולה לתפלה. גם שמעתי בשם הרב ר' יוסף שנתן טעם למה תקנו קדושה ביוצר אור, להוציא מלבן של בני אדם, שאין השמש ולא שאר המאורות כי אם במצות בוראם יתב' שמו שהרי כל צבאות מעלה מקדישין אותו ומיחדין אותו, שהוא בורא הכל והוא מושל בכל.
<h2>דף יא:</h2>
ונהגו בכל הארצות האלה לומ' אהבת עולם אהבתנו, ובסוף הברכה אל מלך נאמן להשלים רמ"ח תיבות שבקרית שמע שהן כנגד רמ"ח אברים שבאדם, אם ישמור אדם אלו רמ"ח תיבות לאמרן בכונה אף כן ישמור הב"ה איברים שבאדם שהם רמ"ח. ולפי' סמכו אהבת עולם ליוצר המאורות שבה מזכיר יחוד שמו של הב"ה ונתינת התורה המאירה מכל המאורות, שהשמש אינו מאיר אלא ביום והתורה מאירה בין ביום ובין בלילה. ואחזו דרך מזמור השמים מספרים כבוד אל שהזכיר יצירת המאורות וסמוך לה תורת יי' תמימה משיבת נפש, ואחרי כן עדות יי' נאמנה, שאנו חייבין להעיד על יחודו האמיתי. וקורא שמע ישראל, פי' כל אחד ואחד מישראל אומ' לעצמו ולחברו קבל כי יי' אלהינו, והוא הכבוד היושב על הכרובים, יי' אחד, הוא כתר עליון, הוא שנ' עליו ולפני אחד מה אתה סופר. ויש אומ' על תפארת ישראל נאמ' ויש לו סוד גדול. ויש אומ' שכפל השם הנכבד, כדרך הפסוק שאמ' ולדן אמר דן גור אריה. והנכון בעיני כי השם הראשון מורה שהוא ראשון והשני מורה שהוא בלא שנוי. ומי שיודע נקודו ידע דבר זה. גם מלת אחד מורה כן, כי הוא מורה שהוא בלא שנוי אלא למי שיש לו משנה ראשון בלי ראשית ואחרון בלי אחרית. ואין לו שנוי ולא יתכן שנוי אלא למי שיש לו משנה עליו. וכן אמ' הכתוב יי' מלך שהוא תמיד ראשון, יי' ימלוך שהוא אחרון, ואחרי שהוא אחד ואין שני צונו, שנאהבנו אהבה תמימה בכל לבבנו בכל שכלנו, שנשכיל מאד מאד כיצד נוכל לאהבה אותו אהבה תמימה בלי לב ולב ובלי שפתי מרמה. ובכל נפשך רוצה לומ' ובכל תאוותיך, שלא תתאוה רק [מה] שהתיר לך, ובכל מאודך בכל יתרונך שהותירך על מי שלמטה ממך, אם נתן לך ממון יותר מכדי חייך שבכל יום ויום אהוב את יי' בו ותן ממנו למי שאין לו כדי חייו, וכן אם נתן לך חכמה למד למי שאינו יודעה. ורבותי' ז"ל אמרו בממונך. מה אנחנו נוכל להבין כי כאשר צוה הכתו' לאהבו בממונו כן צוהו לאהבתו בכל מה שנתן לו. ושאר הפרשה פרשתיה במקומה. ומסיים אני יי' אלהיכם ואנו עונין אמת הוא הדבר הזה שדבר הכתוב אני יי' אלהיכם אמת ויציב ונכון וקיים וכו' הדבר הזה עלינו, כל אלו שש עשרה תיבות אמורות על מלת הדבר הזה שאמ' הכתו' אני יי' אלהיכם. אמת ואמונה שאנו אומרין ערבית מוכיח על פירוש הזה שאמ' אמת ואמונה כל זאת קיים לנו כי הוא יי' אלהינו ואין זולתו. ועוד מוסיף לומ' אמת יי' אלהינו זה שאמרנו וגם הוא אלהי כל העולמים והוא ראשון והוא אחרון. והוצרך המסדר ברכה זאת לזה מפני שאמ' שמע ישראל שהשם יתב' ראשון ואחרון, והוא משיב אמריו לעצמו כי אמת הוא שהוא אלהינו והוא אחד, ומזכיר יציאת מצרים וקריעת הים והריגת אויבים כי כל אחד ואחד מורה שהוא אחד באמת בעבור ששינה השם יתב' מנהג העולם ואין מי שיוכל לשנותו ולנצח המזלות כי אם האחד שהוא בידו הכל. ומברך גאל ישראל ואומר אמן, ואינו להפסק כי אם להודות בין קרית שמע דאורייתא ובין תפלה דרבנן אבל הענין כלו דבק הוא. ועל כן אמרו רבו' ז"ל לברך את השם אשר גאלנו בעבור שהאבות יחדוהו והמליכוהו ולא עשו כן כל הגוים, והוא אל גדול וגבור ונורא ועליון על הכל וגומל חסדים טובים וקונה הכל וזוכר חסדי אבות. כלומ' אע"פ שהכל שלו והרבה חסדים טובים עושה עם האומות ועל כלם זוכר חסדי אבות והביא לנו גואל וכן עושה בכל יום עמנו למענו ולמען שמו הגדול גואלינו תמיד מיד אויבנו, והוא מלך עוזר אותנו ומושיענו בכל דור ודור, ברוך מגן אברהם, כי כן כתוב: אנכי מגן לך שהצלתיך מיד ארבעה מלכים ונתתים בידך, וכן אתה בכל יום עמנו ולמען שמו הגדול. והיינו טעמא דלית ביה מלכות בתחלה כדין כל ברכה ראשונה משום דאלהי אברהם זהו מלכות האמת כדאמרי' שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד מלכות ורב, כך נר' בע'. ורבי' האיי פי' כי המלכות שאומר בסוף הברכה והוא מלך עוזר חשוב כאלו הוא בתחלה. אתה גבור לעולם יי' ואמ' שכל אלה הדברים שמזכיר בברכה זו הם בגבורה. מחיה מתים אתה שהיה בכח מזלם שימותו ביד אויביהם והב"ה מנצח מזלם ומושיעם מידם והרי הוא כאלו החיה אותם. משיב הרוח. שמגלגל גלגל הרוח ובכח מרוצתו נתלית הארץ ועומדת, וזו היא גבורה שאין כמוה, ומוריד הגשם בגבורה פעמים שמ(ש)פיל ומשבר האילנות. מכלכל חיים בחסד באמת במזונות ובשאר צורכיהם שתי פעמים ביום או שלשה. ועל כן אמרו רבותי' ז"ל קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, שאם יעשה האדם מלבוש אחד יהנה ממנו שנה או ש[נ]תים והמזון מעת לעת. בחסד ובלא צדקת הבריות. מחיה מתים ברחמים רבים כלל או נאמ' מחיה התבואה שהיא תחת הארץ במטר שמוריד. והרב ר' יעקב פי' על שישנים שהן כשהן מעירן משנתן. ותירץ הקושיא דמקשינן על הא דאמרי' אמ' משיב הרוח נשא זיקא בעי לאדכורי תחית המתים וכו' ואם איתא דמחיה המתים המתים ממתים ממש קאמ' היכי אמ' משיב הרוח קודם מחיה המתים אלא ודאי הכי הוא אומ'. סומך נופלים רופא חולים מתיר אסורים. פעמים שיפול אדם ויחשבוהו הרואים אותו כמת והב"ה סומכו ומחייהו, וכן חולים שהגיעו עד שערי מות והשם רופאן ומחיה אותם, וכן האסורים חשובין כמתים והשם מתירן והם חשובי' כמתים שחיו, ומקיים אמונתו לישיני עפר והם ישראל השרוים בגלות שהן חשובים כמתים, והוא ברחמיו מקיים אמונתו שהבטיחם בפסוק ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וגו', או נאמ' על נשמות הצדיקים שהב"ה נותן להם מנוחה ושכר טוב, או נאמ' שעל המתים שעתיד הב"ה להחיותם לימות מדבר כמו שפירשתי וכמו שמפורש בתורה בכמה מקומות. וכבר פירשתי בפרשת האזינו בסוף השירה וכמה מקומות בתורה ובנביאים ובכתובים מי כמוך [בעל גבורות] יעשה הגבורות האלו ומי דומה לך שאתה ממית ומחיה רעבים גם צמאים וחולים ושבויים החשובים כמתים, ומעתה יש להאמין שאתה תחיה המתים לימות המשיח כמו שאמ' ר' אלעזר כל הנביאים שנתנבאו על תחית המתים ועל שאר העתידות הטובות כמו והיו מלכים אומניך והדומה להם, ואמרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא צדיקים ורשעים חוץ מן המנויים במשנה, וזה מדבר בימות המשיח דכתי' ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ. אבל לעולם הבא אין ארץ ולא אכילה ולא שתייה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהם בצורות שהיו בעצם ובשר כן יהיו מאש כמלאכים. וכן מצאתי בבראשית רבה כאשר פירשתי אני.
הברכות פשוטות הן. וברכות שמברכין על התורה יש או' כי לעסוק ברכה אחת, והערב נא ברכה אחרת הסמוכה לברכה לעסוק. קשיא לן אמאי לא פתח בברוך, דהא לעסוק מטבע קצר הוא, וכל ברכה שאחר מטבע קצר פותח בברוך בברכה הסמוכה לה, כמו ברכת חתנים שמברכין שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם. ואחר כך אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו. וכן בקדוש היום שמברך ברכת היין ופותח אחריו בברוך. לעסוק הוא פתיחת הברכה והמלמד תורה לעמו ישראל היא חתימה. ואשר בחר בנו שפותח בו בברוך מפני שמברכין אותה בקריאת ספר תורה בבית הכנסת לפי' לא הסירו הפתיחה. וכן בברכת אשר ברא ששון ושמחה, לפי שמברכין אותה כל שבעה בלא פנים חדשות לפי' אפי' בפנים חדשות מברכין ופותחין בה בברוך. אחר כך ראיתי גברתא שחיבר הנגיד שמונה ברכות שאנו מברכין בשחרית ולא מנה בברכות התורה כי אם שתים. גם שמעתי כי רבי' שמעיה זצ"ל אומ' כן.
<h2>דף כא:</h2>
ועתה נדבר על סדר קדושה למה אמרו רבו' ז"ל אלא עלמא במאי כו' מקיים ומהדיר ליה בקידושא דבתר דרשא כי כשדורש ברבים ומלמדם ללכת בדרך הטובה הוא דבר גדול. וכן סדר קדושה הוא דבר גדול, שמדבר על ביאת הגואל על תחיית המתים ועל רוח הקדש ועל התורה שלא תפסק ממנו ועל הקדושה שנקדיש הב"ה ועל מלכותו שתתחדש, ואנו מזכירין הפסוקין המבוארין כל זה על הסדר על כן נקרא סדר קדושה, וכן הוא הסדר. אשרי יושבי ביתך, בתי כניסיות ובתי מדרשות שהם באמת בית יי', עוד יהללוך סלה, עוד יהללוך לעולם, כי מלת סלה מורה על העולם שלא יפסק. ואע"פ שאינו מן המזמור תקנו לאמרו בראשו מפני שמבאר היטב שמדבר לעתיד, וכן בסופו שמו פסוק אחד שמדבר לעתיד והוא ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם. ועיקר המזמור מדבר על העתיד ארוממך אלהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד, מלת ועד מורה על עולם שלא יפסק כמו שוכן עד, ומפני שהוא סוף פסוק הוא נקוד בצרי. ואחריו יענך יי' ביום צרה, שמדבר על ימות המשיח, כמו שכתוב והיתה עת צרה וגו', וכתיב ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול, שישובו ישראל לירושלם ויבא גוג ומגוג להלחם, וישלח עזרו מבית הבחירה, ומציון יסעדך, עתה ידעתי כי הושיע יי' משיחו זה משיח בן דוד, אלה ברכב ואלה בסוסים הם חיל גוג ומגוג, המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד, יוסף כח מגיזרת עוד ינובון בשיבה וגו'.
ואחר כך ובא לציון גואל שהוא מבואר היטיב. ואחר כך ואני זאת בריתי וגו' שמדבר על רוח הנבואה [ודברי התורה] שלא ימושו מפינו, וזה יהיה בביאת הגואל, כמו שכתוב בעת ההיא אשפוך את רוחי על העבדים ועל השפחות, ואחריו ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, שטעמו יושב לשמוע תהלות ישראל, כך מפורש במדרש תלים. ומתרגמינן ליה כדי שיבינו אף עמי הארץ, וגם רוב החכמים צריכין לדעת פירושא של קדושה, ועתה אפרשנה. שרפים עומדים ממעל לו, הכבוד יושב וכולם עומדים לשמשו, כמו והוא עומד לשמשם, כך נ"ב. וקרא זה השרף אל זה, נותן רשות לחבירו וחבירו מקבל רשות מחבירו, ואמר קק"ק להורות שאין לקדושתו חקר, כמו שאמר הכתוב ארץ ארץ ארץ, וכן היכל יי' היכל יי' היכל יי', כי כאשר יזכיר אדם דברו ג' פעמים די לו כאילו הזכירו מאה פעמים, וכן אמרו רבותי' ז"ל כל כי רוכלא ולחשוב וליזיל. ופירוש אחד או' בו שהשרף קורא לחבירו אתה קדוש קדוש אמור קדוש יי' צבאות, כמו אברהם אברהם, משה משה, והפסק שביניהם מוכיח מעט, ופירוש מלת קדוש כך הוא קדושה תמורת חולין, כמו שכתוב ולהבדיל בין הקודש ובין החול, כל ענין משובח ונאה וישר שהוא באדם והאדם ההוא נקרא קדוש ותמורתו כשעשה דבר שאינו כראוי כמו שאמרו רבותי' על חלילה לך מעשות כדבר הזה להמ' צדיק עם רשע וגו' חולין הוא לך, ורבותינו ז"ל שאמרו קדוש בפיר' פירו' קדושים תהיו כי קדוש אני פרושים תהיו כי פרוש אני בענין שאמרתי אני הוא היו פרושים מכל דבר מגונה ומכל ענין שאינו ראוי לעשות כמוני שכל דרכי ומעשי כראוי הם.
ויונתן בן עוזיאל תרגם קדיש בשמי מרומא. הוא עולם העליון אשר שם ה' וכל מלאכי השרת, קדיש על ארעא, עולם השפל, קדיש לעלם ולעלמי עלמיא, העולם האמצעי בשבעה רקיעים, והזכיר העליון והתחתון תחלה כמו שאנו עושין בקרית שמע שנושאין עינינו למעלה ולמטה תחלה, והנכון בעיני קדוש בעולם הזה למעלה ולמטה קדוש בימות המשיח ובעולם הבא שהן עולמות קימין או בשמונה עשר אלף עולמות שברא, ואחריו ברוך כבוד יי' ממקומו, הכבוד יהי' מבורך מן היכל הקדש שהוא באמצע והוא נושא את הכל כמו שאמ' בהגדה ברוך כבוד יי' ממקומו הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו, ודוגמתו אבן שואבת שמעמידין אותה למעלה ונושאה את הברזל מתחתיה. ומצאתי בהגדה בא וראה שלא כמדת הב"ה מדת בשר ודם, [מדת בשר ודם] משאו למעלה והוא מקום המשא, אבל הב"ה הוא עליון והוא נושא הכל מתחתיו. וזה שאמר הכתוב מעונה אלהי קדם. מקום הוא אלהי קדם, ופירש היאך כי מתחתיו זרועות עולם והם כחותם שהעולם נשען בו. ובתלמוד מפרש דליכא דידע ליה. ואחריו ימלוך יי' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללו יה, ונ"ב מפני שהקדוש והברוך הם מדברי קבלה אמ' ומי ימלוך שהוא דברי קבלה כי לא יתכן לאמר ימלוך יי' לעולם יי' ימלוך לעולם ועד שהוא דברי תורה אחר דברי קבלה בקדושת בסדר שעומד, אבל עתה בדברי קדושה שמתרגמין אותן הפסו' אומ' יי' ימלוך לעולם ועד מפני תרגום אנקלוס שהוא גדול מתרגום עקילס שתרגם כתובים. כך שמעתי. ואחריו יי' אלהי אברהם יצחק וישראל שומרה זאת לעולם שתועיל סדר הקדושה הזאת ליצר מחשבותינו ושתכין לבבנו אליך, והבדילנו מן התועים הם האומות כי כלם תועים הם זולתינו, ואחריו קדיש.
<h2>דף כח:</h2>
ואחרי תחיית המתים נקדיש (של) [שם] הקב"ה באמת, כמו שכתו' [ישעי' כ"ט] כה אמר יי' אל בית יעקב וגו' לא עתה יבוש יעקב מאביו ולא עתה פניו [יחורו] מאבי אביו שהיה להם ישמעאל ועשו, כי בראות(י) יעקב ילדיו מעשה ידיו בקרבו וגו' אז וידעו תועי רוח בינה וגו' הנה למדנו שיחיו יעקב וזרעו. וכן אמ' הנני אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום יי' הגדול והנורא הוא יום שנא' בדניאל היתה עת צרה וכתי' בתרי"ה ובע"ת ההיא יעמוד מיכאל, וקודם לזה ישלח לנו את אליה שישיב נשמתו בגופו וכתי' ואתה דניאל לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין, הוא ימינו של הב"ה שהוא עם ישראל בגלות ויצא עמהם בגלות וזהו קץ הימין. ופי' קדוש שלא נמצא בו דבר כי אם דבר נאה וישר, ותמורת קדש חול, כמו שכתב בין הקדש ובין החול, וכן אמ' חלילה לך חולין הוא לך. ואחרי הקדושה תקנו חונן הדעת, כמו שכת' ומלאה הארץ דעה את יי'. וכתי' אחרי הקדושה וידעו תועי רוח בינה, והוא עיקר האדם כמו שאמרו דדא ביה כלה ביה דלא ביה מה ביה. דעה חסרת מה קנית דעה קנית מה חסרת. השיבנו אבינו לתורתך לקיים כל תורתך ולשוב אליך בתשובה שלמה וזה אי אפשר בלא דעת ובינה. ואז כשתשוב תסלח לנו כי בלי תשובה אין סליחה, ובלי סליחה אין גאולה משחת. וכל אלה שאמרנו אי אפשר לקיים התורה ולעבוד עבודת הבורא יתב' בלתי בריאות הגוף וספק המזונות. ועם כל זה לא נוכל לקיימם כראוי עד שנצא משעבוד מלכיות השופטים הרשעים והשבת השופטים הטובים. וצריכין אנו להתפלל על שכר הצדיקים בעולם הזה ובעולם הבא כדי שילמדו בני אדם לעשות טוב ולסור מרע, כמו שנ' בי יכתירו צדיקים, וכתי' ויאחז צדיק דרכו וטהר ידים יוסיף אומץ. ומתי יהיה השכר הגדול בירושלים לימות המשיח כשתשיב שכינתך בינותינו.
<h2>דף ל:</h2>
והאי דאמרי' טעה ולא הזכיר של ראש חדש מחזירין אותו הני מילי יחיד שאין מתפלל עם הצבור אבל אם התפלל עם הצבור אין [מחזירן אותו] כדי שלא יתבזה בצבור על שלא כיון בתפלתו, ומייתו ראיה מיהא דאמרינן ר' חייא צלי והדר צלי אמר ליה ר' זירא אלימא משום דלא כיון מר דעתיה וכו' אלא דלא אדכר מר דראש חדש והא אמר מר טעה ולא הזכיר של ראש חדש שחרית אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במוספין ולאו מי אתמר עלה בצבור שנו, יחיד במקום צבור דכיון דעדין התפלל תפלת המוספין והזכיר בה ראש חדש לא היית צריך לבזות עצמך בפני רבים. אבל דיחיד צריך להחזיר ולא יספיק לו תפלת מוספין. ואם טעה ולא הזכיר של ראש חדש בלילה אין מחזירין אותו בין שיהיה מלא בין שיהיה חסר ואפילו ביום ראשון אין מחזירין אותו דיום שני עיקר הוא ראש חדש אבל יום ראשון מן החדש שעבר הוא, וכשמעב(י)רין החדש ביום שני מקדשין אותו, והא דאמרינן במתניתין ראוהו שלשה והן ב"ד יעמדו וכו' שאין היחיד נאמן על ידי עצמו נ"ב מפני שיש לו מלוה או שכירות בית לראש חדש ומפני זה יקדים ויקדש, וראיה לדברים מן הירושלמי דקאמר ב"ד לעדים כשמאימין אותן הזהרו כמה שכירות בתים אותם מוציאין מפיכם, וגם הבדיקה שבודקין העדים מכניסין אותו אחד כמו שעושין לעדי ממון ועל כן שיך למימר הכא נאמן.
ומיחייבו כל ישראל להקדים ולבא בבית הכנסת כדתנן אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, לא אמ' בכובד ראש אלא מתוך כובד ראש. פירוש מתוך דברים המביאין את האדם שלא להקל ראשו אלא יעמוד באימה וביראה והן הן הדברים שידע לפני מי בא להתפלל לפני מי שאמר והיה העולם, שהוא יודע מחשבות האדם והאדם פחות מפחותין. וכשיחשוב באלה יכוין את לבו לאביו שבשמים ותנן חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכונו את לבם למקום.
<h2>דף לב.</h2>
ונהגו לומר אחר קרבנות הודו לד' קראו בשמו וגו' ואחר כך ברוך שאמר והיה העולם. ויש בו עשר פעמים ברוך כנגד עשר ספירות בלימה ועשרה מאמרות שבהם נברא העולם. ותמה הוא למה לא נהגו לומר ברוך שאמר קודם הודו ליי' ושמעתי מפני שהיו אומ' אותו בכל יום לפני האדון על הקרבנות לפי' תקנוהו אחר קרבנות. ואומ' פסוקי דזימרא. ויש מקומות שנהגו לומר עד ומהללים לשם תפארתך ויברכו שם כבודך. וגם אומרין שאין היחיד אומ' שירת הים אפי' במקומות שנהגו לאמרו בכל יום. ואומ' ישתבח. והמגיה בברכת ישתבח הבוחר בשיר ובזמרה לא טוב עושה, כי מלת זמרה הוא שבח, כמו מזמרת הארץ, ורוצה לומ' הבוחר בשירי שבח ולא בשיר שאינו של שבח. זה לא יתכן. וכן מזמור שיר שבח של שיר, וכן שיר מזמור שיר של שבח. והמגיה בנשמת כל חי המעיר נרדמים אינו יודע למה כי רדומים גם כן יתכן לומ'. וכן נהגו לומר. ונ"ב כי שם בנימן צעיר רודם פירושו יש מן רודם. והטעם שם באותה מלחמה היה בנימין גבור שנ' עליו בנימין זאב יטרף שם היה כבן צעיר ישן שלא היה לו כח להלחם, שרי יהודה רגמתם של האומות שהיו רוגמין אותן באבנים עד שצוה אלהים עוזך לא היה להם עוז. וכן מי שאומר אין מלך אלא אתה [ו]אין אומרין לנו טועים הן. כי באמת אין לנו מלך אלא הב"ה, אבל לאומות יש להם אלהות הרבה ומלכים זולת הב"ה, כמו שכתו' כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו וכן כתי' הוא תהלתך והוא אלהיך.
<h2>דף לג.</h2>
וה"ר אשר כתב שאם נזכר קודם שהשלים תפלתו חוזר ומבדיל בתפלה. דהא דאמרי' אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס מיירי כשהשלים תפלתו.
<h2>דף לד.</h2>
שמע קולנו הוא סיום התפלה. ושאל השואל על האי דאמרי' אחרונות דומה למי שנוטל פרס מרבו כמו באמצעיות ונראה בעיני משום דשאר ברכות הם צרכי האדם, ושלש ראשונות ושלש אחרונות כלן כבודו של הקב"ה כגון העבודה שנעבדנו וכן ההודאה זו היא כבודו וכן השלום. ע"א נ"ב כי שאר ברכות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו שהיחיד מבקש צרכיו בהן ולא כן בשלש אחרונות. וכששליח צבור כורע במודים הצבור אומרים מודים כמו כן ועל כן שאלו בתלמוד בשעה ששליח צבור מודים העם מה הם אומרין, כי בשאר ברכות אומ' אמן ואין צריך דבר אבל כשאמרו מודים על מה הן חוזרין לומ'. ומהדר ליה על שהחייתנו וקיימתנו. שלום רב וכו' וטוב בעיניך פי' ויהיה טוב בעיניך, או פעל עבר וטוב. והואו משיבו להבא, כמו ואור לכם ולכו.
<h2>דף לד:</h2>
ועקר כל הברכות שיאמר אדם אותן בכוונה כי דבר שאינו בכוונה אינו נחשב לכלום ועוד שעונש גדול שמזכיר את השם הגדול הנכבד והנורא בלא כוונה וכן לא יעשה אפי' למלך בשר ודם לפני מלך מלכי המלכים הב"ה לכוין את לבו מאד, כי איך יאמר בסוף תפלתו והגיון לבי לפניך ולבו לא הגה כי אם הפה לבדו.
וצריך כל אדם שיתפלל בכונה שאם לא יכוין אין תפלתו נשמעת שנאמר תכין לבם תקשיב אזניך, וכבר בארנו בהלכות תפלות שיקדים לבית הכנסת ושיהא שם ויחשוב לפני מי בא לפני מלך מלכי [המלכים] שהוא מלך גדול שאין כמוהו, והאדם פחות שבפחותים והוא רמה ותולעה, ולא יזוז אבר מאיבריו ויסתום את עיניו ויכוף את ראשו ויתפלל בזריזות שיאמר כל מה שיוכל לומר בנשימה אחת, ובזה לא יסיח דעתו, או אם יחשוב באצבעותיו כל ברכה וברכה או כפי שיראה בעצמו שהיה טוב לו לכוין, ואמרו חכמים כל מי שאינו יכול לכוין בכל התפלה יכוין באבות.
<h2>דף לט:</h2>
ומצוה מן המובחר לברך המוציא לחם מן הארץ על לחם שלם ומראשו, ואם יש לפניו רקיקין של שעורים ופתיתין מחטין מברך על פתיתין של חטין, [ו]ר' משה ז"ל בן מימון אמר שמברך ובוצע בשתיהן בשלימה ששלימה מצוה מן המובחר ובפתיתין של חטים דחשיבי. וקודם שיבצע האדם צריך שיברך ואין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונין. ויש מי [ש]מברך ואחר כך חותך הלחם בסכין כי אם יחתוך קודם הברכה לאו לחם שלם הוא ואנחנו נהגי לחתוך אותו תחלה כי כל זמן דאגידה החתיכה בלחם שלם מקרי. והאי דאמרי' (לח:) והילכתא המוציא ולא מוציא משום דאות מ"ם של עולם יבלע במ"ם של מוציא וכן מפרש בירושלמי, ומקשה התם והא איכא מם דלחם שהוא סמוך עם מם דמן הארץ, ומתרץ לא דמי מוצא הפתח עם החולם למוצא הצרי עם [החיריק] ואם אמ' טול ברוך לא הוי הפסק שיהא צריך לחזור ולברך דכיון דמחייב להוציא בניו ובני ביתו צורך ברכה היא, וכן גביל לתורא גביל לתורא צורך האכילה הוא דאסור לאדם שיאכל עד שיתן מאכל לפני בהמתו.
<h2>דף מ.</h2>
אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח וליפתן אם דעתן לאכול פת חריבה בוצע מיד וכן מצאתי בחבור הרב רבי' משה בר' מי' ז"ל. ואיכא דמשאיל אמאי לא מברך בורא פרי האדמה בלחם, ונ"ב בורא פרי העץ מברכינן שכך ר"ל הב"ה בורא בעץ דבר שאין בו אבל חטה יוצא כמות שהיא מכניסה, ועל כן מברך המוציא כלומר מה שהאדם מכניס בארץ הב"ה מוציא, ואי תקשי הרי פולין וזרעונים שאדם זורען והב"ה מוציאן כמות שהן ומברכינן בורא פרי האדמה לא פליג רבנן לרבוני עליהו המוציא, והנכון בעיני כי באמת מברכינן על החטה בורא פרי האדמה כמו שמברכין על הענבים בורא פרי העץ וכשעושין מהן יין מברכין בורא פרי הגפן משום דאשתני לעילויא וכן בלחם מברכינן המוציא לחם מן הארץ כאלו הוציא הלחם עצמו מן הארץ, דאין בגרגיר החטה שום פסולת שאף הסובין ראוי עם הקמח מעורב, שכן עני אוכל פתו בלוסה, אבל בענבים איכא פסולת הרבה וראוי לעשות בו כמה דברים להניחו עד שיחמיץ ויהיה ממנו חומץ ודברים אחרים.
<h2>דף מא:</h2>
ורבי' יעקב ז"ל (דרמרע) [דרומרוג] אמר דפת פטר מים שבתוך המזון ומביא ראיה מיהאי דקא אמ' הכי נמי יין נמי תפטר ומשני יין קובע ברכה, ומפרש יין חשוב עליו מברכין כל ברכות קדושא ואבדלתא וכיוצא בהן אבל מים דליכא למימר הכי פת פוטרתו. ויש מי שמפרש יין קובע ברכה לעצמו דעליו מברכין בפ"ה ועל שאר מיני פירות בורא פרי העץ וכיון דחשוב כל כך לא פטר ליה פת, ונ"ב יין קובע ברכה לעצמו דאכילה ושתיה תרתי מלתא אינון והוא הדין למים ונראין דברינו דאמ' השותה מים לצמאו מברך שהכל ודוקא לצמאו אבל חנקתיה אומצא פטור, ודוקא חנקתיה אומצא אבל אי לא חנקתיה אומצא מברך אף בתוך הסעודה, ולדעת הראשון יפרש השותה מים לצמאו בשלא אכל, והאי דאמרי' כיון שאמ' הבו נבריך הבו נבריך אתסר לכו למשתי הני מילי בלא ברכה אבל בברכה שתי ליה, ודוקא למשתי אבל למיכל שרי אפי' בלא ברכה דגבול יש לה לאכילה דכל זמן שלא נטל ידיו לברכה מטי למיכל הרב ר' אברהם בר' דוד זצ"ל. ונ"ב הוא הדין אסור למיכל, והאי דאמ' למשתי משום דאין [דרך] בני אדם לימלך ולאכול אחר שאמר הבו נבריך, דיש קבע לאכילה אבל לשתיה אין קבע.
ופת הבאה בכסנין פי' הבא בעבור כסיסה ולא לרעבון והוא הפת העשוי בבשמים מברך לפניו אבל לא לאחריו דברכת המזון פוטרתן, ותרגום נקודים של אשת ירבעם הוא כיסני, ונ"ב כי לכך נקרא שמו נקודים שהבשמים נראין בו נקודות נקודות, אבל יבש היה נקודים אינו מתרגם כיסני, ונקרא נקודים שנראה בו העפוש נקודות נקודות.
והפת פוטר כל מיני מאכל, ויש אומ' היכא דבא ללפת כגון פירות וכיוצא בהן אע"פ שאין דרך בני אדם ללפת בהן אם הוא ילפת בהן פת פוטרתן, ויש אומ' דוקא בשר וגבינה וכיוצא בהן שדרך בני אדם ללפת בהן את הפת וכן דגים הוא דפת פוטרתן אבל פירות וכיוצא בהן לא. ואנחנו כך נהגנו כל דבר שילפת בהן את הפת פת פוטרתו. (מב:) ויין שלפני המזון פוטר יין של בתוך המזון משום דזה לשתות וזה לשתות אבל שבתוך המזון אינו פוטר יין של אחר המזון משום דזה לשתות וזה לשרות, יין שבתוך המזון הוא לשתות יין של אחר המזון הוא לשרות, ומשמע דהני מילי לדידהו דלא הוו רגילי למשתי יין אבל אנן (רדענו) [דדעתינו] לשתות כרצונו חד פטר אידך, וצריכא עיונא.
<h2>דף מג.</h2>
והמריח שושן שקורין (בלעא) [בלע"ז] רושא נ"ב מברך בורא עצי בשמים כי עלי השושן דומין לעלה הדס שמתקשין הם וכן מצאתי בחיבור הרב ר' משה ב"ר מימון ז"ל ועל עלי השושן הלבן בורא עשבי בשמים. כי עשב הוא שעמוד השושן האדום אינו מתיבש בימות החורף ובקיץ מפריח כשאר כל האילנות, אבל שושן הלבן עמודו מתיבש כמו עמוד השומר שקורין בלעז פנול, וכן אמ' בירושלמי כל שתמרתו נשארת משנה לשנה כמו שאר האילנות מברכין על פריו בורא פרי האדמה ועל עליו בורא עשבי בשמים, ועל הספק שלא נדע אם מין העץ או מן העץ או מן העשב מברך מיני בשמים. אין מברכין על המוגמר שמגמרין בו את הכלים אבל אם עשה להריח מברך. וכן אין מברכין פי' ריח היוצא מן הבגדים המוגמרין לפי שאין שם עיקר הבשם. ושוכר איכא מאן דאמ' מברך עליה בורא פרי העץ, ותימה הוא יותר משמע שיברך עליו שהכל כמו בדבש תמרים מפני שאין מראית התמרים בו, כדאמרינן בפרימא פי' תמרים מרוסקין דלא מברכין אלא שהכל בלא מברכין בורא פרי העץ אם אין הפרי קיים במראיו. צריך לברך הטוב והמטיב אבל שנוי הלחם לא, משום דשנוי יין ביד אבל שנוי לחם ביד אדם הוא.
<h2>דף מד.</h2>
ואם אכל פירות שאינן משבעת המינין ואכל תאנים וענבים מברך ברכה אחת מעין שלש ופוטר שאר הפירות, כיון דפרי העץ נינהו, אבל קשואין דפרי האדמה נינהו לא פטר להו ומברך בורא נפשות אע"פ שיברך מעין שלש, כך אמר הרב רבי' משה ז"ל הספרדי. ואם אכל או שתה יין ראיתי בתשובת רבי' האיי דמברך על שניהם ברכה אחת וחותם על העץ ועל פרי העץ ועל הגפן ועל פרי הגפן.
הלכות ברכת פירות. על שבעת המינין מברך בורא פרי העץ ואחריו על הארץ, וכן על הארץ ועל פרי העץ, ואיכא אינשי דלא חתימי אלא על העץ ועל פרי העץ וכן על הגפן ועל פרי הגפן ולא ידעתי טעמו של דבר. ומצאתי בהלכתא שחבר הנגיד ז"ל שאמר שאם אכל ענבים או תאנים ושותה יין בבת אחת מברך על הארץ ועל פרי העץ ועל פרי הגפן בשם ר' האיי ז"ל, וכן מצאתי בחבור רבי' משה בר' מימון זצ"ל. וכן מצאתי בו שאם אכל תאנים וענבים ושאר פירות שהן משבעת המינין שמברך ברכה אחת מעין שלש ותוב לא צריך לברוכי על שאר פירות דכולהו פירות עץ נינהו, אבל אם אכל בשר כמו כן מברך על הבשר ולא יפטרו התאנים הבשר. והאי דקבע בעל ההלכות דעל פלפלי מברך בורא פרי האדמה וקשיא והאי דאמרי' דפלפלי עץ הוא דתניא ונטעתם כל עץ מאכל וכו' עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה פלפלין וכו', ופרש ר' משה ז"ל בעוד שהן לחין מברכין עליהן בורא פרי האדמה, ונ"ב דהאי דמברכינן עליה בורא פרי האדמה דוקא דפלפלין אריכתא שהוא ראש כל כוס של ענבים והוא חשוב כעץ וכשמתגדל כל נקודה ממנו שבו נמשך מן האשכול כביצה של תרנגולת שבתחלה הם גרגרים דקים ובכל יום ויום מתרבים ומתגדלים וגם דומה לקליפת של גירגיר של ענבים ותוכו מלא מן הפלפלין העגולים ופעמים שיש בכל קליפה וקליפה ששה גרגרים של פלפלין או פחות או יותר, כך ראיתי בספרי הרפואות. וזנגבילה דומה לי שאין שרש אילן. והני מלי דמברכינן הני ברכתא לאחריהן דווקא בשבעת המינין אבל בשאר פירות בורא נפשות וחסרונם על כל מה שבראת חי העולמים ונ"ב דהכי פירושא דהאי ברכתא בורא תאוות רבות ומה שהן חסרות מתמלא על כל מה שבראת חי העולמים, וכמהו במקרא כל מחסורך עלי, שטעמו כל מה שתחסור עלי למלאתו. ואם אכל פרי שלם אע"ג דליכא כזית פשיטא דמברך לפניו ואפילו על חסר נמי אבל לברך לאחריו לא מברך אלא אם כן יש כזית בו ואפילו הוא שלם.
<h2>דף מו.</h2>
ויש לשאול למה אינו פותח בברכת ישתבח בברוך כקורא בתורה שפותח בברוך וחותם לפני קריאתו פותח וחותם לאחר קריאתו וכן אנו עושין בברוך שאמר שפותח וחותם ולמה לא [נ]עשה כן בישתבח וביהללוך שבהלל. ושמעתי כי מסיים והולך השבח של הב"ה שהתחיל לשבח בפסוקי דזמרה ובהלל לכך אינו מפסיק לומ' ברוך עד סופו ונראה בעיני כי ברכת התורה הוא דין שיברך בפתיחה וחתימה שאנו מברכין אותו על המתנה הגדולה שנתן לנו אבל ברכת ישתבח ויהללוך אינו כן, ועל כן נקראת ברכת השיר שאינה דומה לשאר ברכות.
<h2>דף מח.</h2>
ותשעה שאכלו דגן ואחד ירק מצטרף אבל שנים אכלו דגן ואחד אכל ירק לא מצטרף עמהם ועשרה נמי דוקא לאצטרופי אבל להוציא רבים ידי חובתן לא יוצא עד שיאכל כביצה לדעת רבי' האיי או כזית לדעת [ל"ד ע"ב] נטרונאי, ואם אכל פירות קודם ברכת המזון צריך לברך לפניו ולאחריו דאין ברכת המזון פוטרת אלא דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה כגון דייסא או תאנים שפעמים שאכלו לרעבונו, אבל אם יאכלם אלא לקנוח סעודה צריך ברכה לפניו ולאחריו, והרב החסיד אבן פלת אומר שאם לא נטל ידיו ואכל פירות אין צריך לברך. והרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל אומר כי באורח שאין יודע שיבואו לפניו מברך לפניו ולאחריו אכל בעל הבית שדעתו לאכול מהן אחר הסעודה אין צריך לברך.
מצאתי בחיבור הנגיד שחלקו רב נטרונאי ורב האיי, רב נטרונאי אמר כזית לחם שיעורא דאוריתא הוא ומזמנין עליו ומייתי ראיה ממעשה דינאי מלכא, ורב האיי דאפילו כביצה שיעורא דרבנן הוא, ומייתי ראיה מדקאמר והן דקדקו [ל' ע"ב] עצמן עד כזית או עד כביצה. ויש מי שמתרץ לדעת רבי' האיי הא דאמרינן ולהוציא רבים ידי חובתן וכו' ואע"ג דשיעורא דרבנן הוא מפיק מי שאכל שיעורא דאוריתא ולא דמי לקטן שאינו מוציא את הגדול דקטן איפשר שיהא גדול השתא, אבל מי שאכל כזית היה אפשר לאכול יותר מכזית אם ירצה ולא מחוסר מעשה מיקרי וכל הראוי לבלה אין בלה מעכבת בו.
<h2>דף מט.</h2>
ואם חל יום טוב בשבת מברך מקדש השבת וישראל והזמנים, ונ"ב דלא מקרו שתים ואמרי' דאין חותמין בשתים. דהכי קאמר ברוך מקדש השבת והוא מקדשו ולא אנחנו אבל הזמנים (ל)נותן רשות להקדישם ולא הזכיר הזמנים לקדשם בברכה אלא לחודי' כי ברשותינו הוא לקבעם. וכן אפרש בואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות. ויש אומ' כיון דאמ' מקדש השבת וישראל והזמנים מלת מקדש מוסב על הכל ואחד הוא. או נאמר כי מקדש השבת וישראל אחד הוא, ונראין הדברים, דאמרי' לדעת כי אני יי' מקדשם, מתנה אחת יש לי בבית גנזי ושבת שמה. ותפלות יום טוב כולן שוות, חוץ מתפלת מוסף מפני שהיו מקריבין ומוסיפין קרבנות, וצריכין [ט"ז ע"א] אנו לאחר תפלת ערבית של יום טוב דאנן ידעינן בקביעא דירחא והראשון קדש, ויאפו ויבשלו ביום טוב על החול.
הלכות ברכת המזון. הרב רבי' מימון קבע בחבורו ברכת המזון אינה טעונה כוס. ואיכא מאן דשאיל אמאי קאמר צריך שתי מלכיות לבר מדידה חדא [ל"ב ע"ב] דברכת הארץ וחדא דבונה ירושלים ואמאי לא משלמינן מלכות בכל ברכות הסמוכות לחברתן ומתרץ רב שמואל ז"ל כי משה רבי' ע"ה תקן ברכת הזן ויהושע ברכת הארץ ודוד בונה ירושלים בפתיחה ובחתימה וחברום חכמי' ונטלו המלכיות מראש והחזירום בראש. ונ"ב מפני כך תקנו הטוב והמטיב בברכת המזון ולא בשאר ברכות משום שהיו מברכין את האבל ברחבה ומפני כבודן של הרוגי ביתר.
<h2>דף נא.</h2>
ונהגו לרחוץ כוס שלברכה במים ואותן מים מעבירין על פניהם לחבב המצוה וכן עושין בהבדלה, וכן חבר ר' יצחק אבן גיאת ז"ל וגם נהגו שלא להאכיל חתול ושאר בהמה וחיה ועוף מן חתיכה שנגעה בחתיכת המוציא. כוס של ברכה צריכה ארבעה דברים, הדחה שידיח הכוס להעביר זוהמתו וצריך שידיחנו בידיו, ואחר כך ישטפנו מבפנים ומבחוץ ולא תגע בו יד. ועיטוף שיכסה ראשו בכובעו או בטליתו, חי ולא יהיה הכוס משובר שהכוס יהיה שלם דשבירתן של כלים זהו מיתתן, ויש אומ' חי ולא מבושל, ויש אומ' חי שלא נשתהא בכלי הקטן כי מיד שבא מן הכלי הגדול יברך עליו. והרב ר' יצחק אלפאסי ז"ל פירש חי בלא מים עד ברכת הארץ, בברכת הארץ נותן לתוכו מים, וסמכי האי קרא ים ודרום ירשה כלומ' ים שהוא מים שים בירושת הארץ, והכי גריסנן [ל"ג ע"א] בספרים של ספרד ובחי ובברכת הארץ. ומעטר להו בנטלי מפרשי מזוג. משום הכי נהיגינן שנותנין מכוסות שעל השלחן לכוס המברך בברכת הארץ ומברך אחריו על הארץ ועל פרי הגפן כמו על הארץ ועל המזון.
<h2>דף נג:</h2>
הלכות ברכות. מחייבי כל ישראל ליטול ידים קודם אכילה ולאחר אכילה, דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים, והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים, ואמרי' מים ראשונים מצוה וצריך לברך עליהן מים אחרונים חובה ואין מברכין עליהן וכל הגאונים ז"ל שוין בדבר זה, ואם תשאל מה חובה, יש להשיב משום דמלח סדומית מסמא את העולם, וחזינן בדוכתא אחרינא דאמ' אחר כל אכלתך אכול מלח ודילמא בהאי מלח אית ביה מלח סדומית לכך היא חובה שאין אדם רשאי לחבל עצמו, וכיון כל רפואה קא עביד אין צריך ברכה. ואפילו אכילת דבר שאין בו זוהמא, כגון דבר שקרב על גבי המזבח, צריך נטילת ידים. וכדין אמר רב אחא משבחא ואע"ג דליכא לאטבולינהו משום זוהמא מחייב משום סדומית, ואם תאמר ליברך אם אכל דבר שיש בו זוהמא דהא אמרינן כשם שהידים מזוהמות פסולות לברכה, נ"ב משום דדילמא לא אכלי אלא דבר שאינו מזוהם ומברך עליו לפי שאין כל אדם יודע הלכה זו, על כן אמרו שאין לברך אפילו על דבר שאין בו זוהמא כי ברכה שאינה צריכה דבר גדול הוא. וצריך שינקה צפרניו מכל לכלוך שכל מה שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילת ידים. וצריך שישפוך המים על שתי ידים כאחת, והכי חזינן בתוספתא מניח חבית מלאה מים על ברכיו ומטה על צדה ונוטל, ואם לא יצטרך לשפוך על שתי ידיו כאחת למה הוצרך להניחה על ברכיו, והכי מצוה מן המובחר אע"ג דחזינן במסכת גטין דמייתי על בעיא דאילפא דבעי ידים טהורין לחצאין וקא אמר תלמודא היכי דמי אלימא דמשי חדא ידא והדר משי אידך פשיטא דטהורות דתנן ידו אחת בנטילה ואחת בשפיכה ידיו טהורות, מכל מקום מיהא תוספתא משמע דמצוה להטיל מים על ידיו כאחת, אבל מכל מקום צריך שישפוך מן הכלי ביד שמאל על יד ימין וביד ימין על יד שמאל, ולא מיד ליד דכלי בעינן וגמרינן מקדוש כהן גדול שנוטל ידיו מן הכיור וכן הוא הדין אם שיכשך ידיו בתוך כלי שיש בו מים שפיר דמי. ודוקא שכשוך שמשכשך בידיו ונטבלין הן מחמת כחו ואין כח גברא בעינן, או כחו של עצמו אי נמי של אחר, אבל אם יכניס ידיו במים בלא שכשוך לא, דאנן כח בעינן (ולו נאנח) [ותו לא] מידי. והא דאמרינן רביעית נוטלין ממנו לידים לאחד ואפילו לשנים הכי פירש הרב ר' דוד ז"ל דאע"ג דבתחלת נטילתו ליכא רביעית מצי ליטול ידיו ובלבד שיוסיפו לו עד כדי רביעית והכי אמרי' בירושלמי ומוספין מים לאחרונים, ומילתא דמסתבר הוא, דהיאך יספיק רביעית לשנים אי לא יוסיפו אחרי נטילת הראשון לאחרון. ומים מגולין פסולין לנטילת ידים, וכן מים שעושים בהם מלאכה כגון שהדיח בהן קערות או ירקות או כיוצא בהן, ואין נוטלין הידים מחרש שוטה וקטן אבל מנכרי נוטלין. חמי טבריא אין נוטלין מהן אלא במקומן, משום קל וחומר כל גופו טובל בהן, שלא במקומם פוסלין לפי שאין ראויין לשתות בחמה וכן כל מים מלוחין או מרים או שריחן רע פסולין ר"ם י"צ. וצריך שישפיל ידיו בפעם ראשונה להסיר הטינוף, ובעת שמשליך מים על ידיו בפעם שניה שהן לטהר את הידים מן [ל' ע"א] הטינוף שנשאר בו צריך שיגביה ידיו שמא יצאו מים של פעם ראשונה שהן טמאין חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים, ולא תועיל נטילתם על כן צריך להגביהם כדי שיעברו המים השניים על כל הידים להדיח המים של פעם ראשונה. וצריך שינגבם היטב דהכי אמרינן כל האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא, שנאמר ככה יאכלו בני ישראל לחמם טמא וגו' דבק הוא הפסוק הזה עם של מעלה. ובא בגללי צואת האדם וגו' ומפני שהידים עסקניות הם ונוגעין בכל טנופין הצריכה להם התורה לרחצם, ואם לא ינגבם הרי הוא אוכל כאלו לחם הנלוש בגללי צואת האדם. ומצוה מן המובחר לברך קודם אכילה אם אין ידיו מלוכלכות, אבל אם ידיו מלוכלכות או עומד בהן הטנופת יברך קודם הניגוב ואם שכח ולא ברך עד אחר הניגוב יברך ולא [דמי למאי] דאמרינן לאחר שמלא כרסו ממנו חוזר ומברך עליו משום דההיא מיירי בברכת הנאה אבל נטילת ידים לאו ברכת הנאה היא.
<h2>דף ס:</h2>
ועתה נדבר על מאה ברכות שחייב אדם לברך בכל יום ומפיק ליה רבנן מקרא, ועתה ישראל מה יי אלהיך שואל וגו' ודרשו רבו' מה תרגם של מאה, ויש בפסוק מאה אותיות חסר אחת והאלף הנסתרת במלת מה הרי מאה, בוא וראה חיבב הב"ה שצונו לברך מאה ברכות בכל יום כדי שנשתכיר בהם אלף זהובים בכל יום כדאמרי' במסכת חולין יצאת בת-קול ואמרה כוס של ברכה שוה ארבעים זהובים, עשרה על כל ברכה וברכה. סדר ברכות כך הוא ראשונה על נטילת ידים ומברך לאחר כשיטול כטבילת גר, דבעליתו הוא מברך על הטבילה דאכתי גברא לא חזי, דגוי הוא, וכן אכתי לא חזי לברך אם דידיו מלכלכות ונהגו לרחוץ פיו ג' פעמים מפני לכלוך השנים והפה ואף האפים, וכן נהגו במים אחרונים שאחר הסעודה מפני שהפה שיברך את השם יתברך צריך שיהא נקי, ומי יתן ויהיה נקי מלכלוך רע יותר, מלשון הרע מניבול הפה, כי לא יתכן להזכירו כי אם ידיח הפה קדוש מכל אלה. ואחרי זאת אלהי נשמה, ונראה דברכה הסמוכה לחברתה [היא] על כן אין פותח בה בברוך. אשר נתן לשכוי בינה וטעם אשר נתן לשכוי בינה עבור האדם שיבין וישכים למלאכתו, פוקח עורים, זוקף כפופים מלביש ערומים, מתיר אסורים, רוקע הארץ, המכין, שעשה לי כל צרכי. אוזר ישראל בגבורה, וטעם זאת הברכה נראה בעיני כי כן הוא אוזר ישראל בגבורה של תורה, כמו שכתוב אזור נא כגבר חלציך. אבל הגוים אינן מצוין ללמוד תורה. ומי שעוטר מצנפת כמו שעושין בספרד מברך עוטר ישראל בתפארה שדומה לעטרה, והזכיר ישראל מפני שכינה שהיא שורה עליהם, ולא יתכן שילכו בגלוי ראש ועל כן קשר להם כתרים בסיני לכל אחד, וכן אמרו בתלמוד שכינה למעלה מראשי, ולא כן הגוים. מכל מקום (הוא) משמע שאע"פ שאין אנו מתעטרין במצנפת אנו מתעטרין בכובעין דין הוא שנברך עוטר ישראל אלא שאין מנהגנו לומר כן, ונראה בעיני שהמנהג שלנו שאין אנו מברכין משום דאין כל ישראל מכסין ראשיהם והולכין בגלוי הראש. שלא עשני גוי כי כשברא הב"ה את עולמו ברא כל הנשמות שבעולם, ותנא ימים יוצרו ולא אחד בהם, מלמד שהראה הב"ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו [דור דור] ופרנסיו, כיון שראה ר' עקיבא שמח בתורתו ונתעצב במיתתו, על כן אנו צריכין לברך שלא עשאני גוי, וכן שלא עשאני עבד כנעני, שהוא נבזה מן הגוי, שלא עשאני אשה אעפ"י שאינה נבזת כעבד. ויש ששואל למה אין אנו מברכין שלא עשאני בהמה, מפני שכבר הודה על זה בברכת אלהי נשמה שנתת בי טהורה, וכן אשר יצר את האדם בחכמה, מפני שבשעה שנבראו הנשמות לא נבראו רוחות הבהמות ובהמה אין לה נשמה. המעביר שינה מעיני כדי שאטרח לעבוד את יי'. שהישן אינו יכול לעבדו על כן אמ' ותן חלקי בתורתך, שתזמין לי פרנסתי שיהא חלקי בתורה ולא באומנות אחרות, או נאמר עיני שפקחת יהיו רואין בתורה וכן לבי וכל שאר אברי, וכוף את יצרי [י"ב ע"א] להשתעבד לך, שתיסרהו למען תהיה יראתך על פנינו. לבלתי נחטא, הרגילני לדבר מצוה ואל תרגילני לדבר עבירה, והטעם כמו ואנכי תרגלתי לאפרים וגו' למדתי לאפרים הדרך הטובה שלא יסור ממנה כמו חנוך לנער על פי דרכו, שנעשה המצוה כמו בטבע שלא נסור מהם ויהיה לנו כטבענו לאכול ולשתות שאי אפשר לעמוד בלתם, כך הרגילני לדבר מצוה שלא אעמוד זולתם ואל תרגילני לדבר עבירה, אל תניחני ללמוד עצמי לדבר עבירה שהמניח אדם לעשות (אדם) דבר ויש כח בידו למנעו ואינו מונע קורא אותו הכתוב כאילו הוא עשה כמו שכתוב ואני אקשה את לב פרעה וכתיב כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, והטעם הבא ליטמא פותחים לו, בעבור שפרעה רשע וכפר בי ועל כן אינני מונע לבו מתאותו הרעה למען עשות עמו רעות ולמען ספר שמי, וכן כתיב החייתם כל נקבה וכי אדם הוא אל להחיות, אלא ר"ל מדוע הנחתם אותם ולא המיתם אותן. וכן למה הרעות לעם הזה וגו', טעמו למה הנחתו להרע לעם הזה, וכן רבים כאלה, וכן שמעתי מפי החסיד הרב ר' יוסף אבן פלת זצ"ל, וכן המשנה מטבע הברכות שטבעו חכמים הוא טועה, ודומה למי שפוסל מטבע של מלכות שמחיב ראשו למלך. לעסוק, וכבר פירשתי ששתים הן על התורה ולא שלש. ומי שיברך כל אלה הברכות בביתו ובא לבית הכנסת, ואדם אין שם שיברך תחלה לא יתחיל, דכי אמרינן כל הברכות כולם אע"פ שיצא מוציא הני מילי להוציא את שאינו בקי אבל בקי לא. דהוא עצמו יוציא את עצמו אם ירצה, וגם אם קדש או הבדיל לא יברך לבקי אלא לאשה או לשאינו בקי. ומסתבר הכי מדאשכחינן דאמ' ר' פל' דהוה מקדש וכי ארישיה מדברא הדר מקדש, דוקא ארישא דלא ידע אבל איניש דידע לא, וכן מדקאמ' מברך לבניו ולביתו כדי לחנכן במצות מכלל דאיניש אחרינא לא. והכי חבר ר' יצחק אבן גיאת ז"ל בהלכות הבדלה.
ונהגו כל ישראל לקום בעלות השחר ולברך על נטילת ידים בין עשה צרכיו בין לא עשה, מפני שרוח רעה שורה על הידים ועוד שהידים עסקניות הם ועוד דומיא דכהן מקדש ידינו קודם עבודה. ונהגו לרחוץ פניו מפני הרירין שבתוך פיו והוא להזכיר את שם הגדול הגבור והנורא בקדושה ובטהרה. ואחר כך מברך ברכת חולים אע"פ שלא נצרך לנקביו, וכן כל ברכות כולן, אע"פ שלא שמע קול תרנגול, ואע"פ שניעור כל הלילה מברך פוקח עורים וכן לכלן, לפי שכך סדרו אנשי כנסת הגדולה לברך כל בקר הברכות האלה כי רוב בני אדם ישינים וכל התרנגולים משמיעין את קולן ביום ובלילה תמיד. ויש שאין אומרין בברכת חולים גלוי וידוע לפניך יי' אלהי ואלהי אבותי שאם יסתם אחד מהם או אם יפתח אחד מהם. ולפי דעתי שאין נכון שלא לאומרו. גלוי וידוע לפני כסא כבודך קודם שנברא האדם שיברא בענין זה בעבור שלא יתגאה. ומצאתי סיוע לדברי זה בספר ילמדנו בפרש' זאת תורת המצורע שאמר הב"ה מיסר את האדם לעשות תשובה מלקהו בביתו תחלה בצרעת חזר בו מוטב ואם לאו מלקהו בגופו שנ' כי יהיה זב מבשרו. חזר בו מוטב ואם לאו מלקהו בבגדו שנ' והבגד. חזר בו מוטב ואם לאו מלקהו בגופו שנ' איש כי ימרט ראשו, ועדין יש במריטת הראש ספק אם לטמא אם לטהר, חזר בו מוטב ואם לאו מכהו בשחין שהוא גדול ממריטת הראש, עשה תשובה מוטב ואם לאו מכחו בחמשה מגלבין, פי' רצועות, שאת ספחת בהרת נתק נגע, שנ' נכונו ללצים שפטים, אמ' הב"ה עד שלא בראתי את האדם תקנתי כל אלה. משל לעבד רע שהיה נמכר ובעבור שידע [שמפני] שהיה עבד רע נמכר קנה עמו כבלים ומגלבין, שאם יסרח יהא רודה אותו בהן כיון שסרח התחיל והיה כובלו ומלקהו. וחותם מפליא לעשות שהוא דומה לנוד מלא רוח אם יקבנו אדם נקב קטן מיד יצא כל הרוח וזה יש בו נקבים כמה ואין הרוח יוצא ממנו. ועוד הנוד הקשור רוחו משומר בו ואדם אם יסתם פיו ונחיריו מיד מת, ועל כן אומר ומפליא לעשות.
